דימוי עצמי חיובי מניע את האדם להעז, להיות בטוח בעצמו ולהתמודד ביתר ביטחון עם משימות העומדות בפניו. דימוי עצמי שלילי הוא תחושה של חוסר שביעות רצון מהישגים, מהתכונות ומהמאפיינים העצמיים.
מהי הערכה עצמית? כיצד ניתן להעלות הערכה עצמית שלילית ותחושה של ביטחון עצמי גבוה?
הערכה עצמית ותחושה של ביטחון עצמי היא בטחונו של אדם בנפשו וידיעתו שהוא ראוי לאושר, ביטחון עצמי הינה חווית ההכרה של האדם כי הוא מתאים לחיים ודרישותיהם. הערכה עצמית זהו הביטחון ביכולתנו לחשוב, ביכולתנו להתמודד עם האתגרים הבסיסיים של החיים, ביטחון בזכותנו להצלחה, תחושה שיש לנו ערך ושאנו רשאים להגשים את ערכינו וליהנות מפרי מאמצינו. ההערכה העצמית היא כוח מניע. היא משפיעה על קיומנו: על אופן פעילותנו בעבודה, על אופי קשרינו עם אנשים, על סיכוי התקדמותנו בחיים, על סיכויי הצלחותינו והישגינו ובתחום האישי- על רמת אופי יחסנו עם שותפים לחיים עם ילדנו וחברנו ועל רמת האושר האישי אותו אנו משיגים. ההערכה העצמית מקיימת את החיים ומקדמת אותם. ככל שהערכתנו העצמית גבוהה יותר אנו נחושים לבטא את עצמנו ואת תחושת העושר הפנימי שלנו אנו פתוחים יותר וסומכים על עצמינו. ככל שההערכה העצמית נמוכה יותר אנו מפקפקים במחשבותינו וחוששים מביקורת. הערכה עצמית מתבטאת בארשת פנים, באופן דיבור ובסגנון תנועה המעידים על שלמותו של אדם עם חייו, מתבטאת בנינוחות שאדם חש כשמקבל מחמאה או ביטוי הערכה בפתיחותו וסקרנותו של אדם לדברים חדשים וכן במראהו החיצוני של האדם. היא תורמת לרציונליות, ריאליזם, אינטואיטיביות, יצירתיות, עצמאות, גמישות, יכולת עמידה בשינויים, נכונות להודות בטעויות ולתקנן וכן, לטוב לב ונכונות לשיתוף פעולה.
דימוי עצמי חיובי מניע את האדם להעז, להיות בטוח בעצמו ולהתמודד ביתר ביטחון עם משימות העומדות בפניו. דימוי עצמי שלילי או חוסר ביטחון עצמי הוא תחושה של חוסר שביעות רצון מהישגים, מהתכונות ומהמאפיינים העצמיים. תחושה כללית של חוסר ערך עצמי והערכה עצמית נמוכה מניעה את האדם להססנות בהחלטות, להימנעות מהתמודדות עם משימות הדורשות מאמץ, חשש מכישלון והעדר יוזמה. לדימוי עצמי שלילי נלווים לעיתים חרדה והיעדר כוחות פנימיים או לחלופין נלווים רגשות מרדניים ומטען רגשי שלילי.
על היבטיים של דימוי העצמי משפיעים מספר גורמים:
1. תגובות האחרים: תגובות הסביבה היא בדרך כלל אובייקטיבית ולכן מלמדות את הילד יותר על עצמו. לדוגמא, כאשר מבקשים ממנו עזרה בתחום מסוים, כנראה שזה התחום החזק בו וכך הוא לומד על עצמו מה הם יתרונותיו.
2. התנסות: התנסויות של הילד בחייו מלמדת אותו על כישרונותיו, נטיותיו, כישוריו וחולשותיו. הוא לומד כי בתחומים מסוימים הוא לא מצליח ובתחומים אחרים הוא נהנה.
3. השוואות: הפסיכולוג החברתי האמריקני ליאון פסטינגר הציע את תיאוריית ההשוואה החברתית , לפיה האדם לומד להכיר את עצמו מתוך השוואות שהוא עורך בינו לבין חברי קבוצת ההתייחסות. לדוגמא, תלמיד שנבחן במתמטיקה משווה את הציון שקיבל לציוני תלמידי ההקבצה שלו ולא לציוני התלמידים בהקבצה נמוכה יותר או גבוהה יותר. ככל שהילד גדל, הוא מרבה לערוך השוואות בינו לבין חבריו, ועל בסיס השוואות אלה הוא בונה במידה רבה את הדימוי העצמי שלו. לדוגמא: ילד שמקבל 31 במבחן בחשבון, זוכה לשבחים מהוריו, אך כאשר הוא משווה את הציון שלו לציוני חבריו, שרובם קיבלו 91, הוא נוכח לדעת שבניגוד למה שאמרו לו הוריו הוא רחוק מלהצטיין בחשבון.
4. התבוננות בעצמו מנקודת מבטם של אחרים: הסוציולוג והפסיכולוג החברתי, הרברט מיד, טען כי הדימוי העצמי בכל גיל הוא תוצר של יחסי גומלין שבין פרט ובין סביבתו, ושל יכולת האדם להתבונן בעצמו מנקודת מבטם של אחרים. האחרים משמשים לילד בבואה המשקפת אותו עצמו. כלומר, האדם אינו מה שהוא חושב על עצמו ואינו מה שאחרים חושבים עליו אלא מה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו (מיד). במילים אחרות, הערכה עצמית הינה תוצר של יחס אחרים כלפינו.
הערכה עצמית הינה מראה שדרכה האדם רואה את עצמו. יכולת זו הולכת ומתחזקת בגיל ההתבגרות. משום כך מעסיקה את המתבגרים מאוד השאלה מה אחרים חושבים עליהם וכיצד הם נראים כלפי חוץ. ככל שילדים גדלים, הם מתארים את עצמם בפירוט רב יותר ומתייחסים יותר להיבטים באישיותם ובעולמם. הדימוי העצמי בגיל בית ספר נעשה מפורט יותר, מופשט ומורכב: כלולים בו יותר פרטים ודקויות, ישנן יותר הכללות, דימוי עצמי גופני, דימוי עצמי אישי, דימוי עצמי חברתי ודימוי עצמי משפחתי. עדיין אין התייחסות לצד המוסרי. הוא מתפתח בשלב מאוחר יותר. על פי תיאוריה של פיאז'ה, המתבגרים נמצאים בשיא החשיבה האנושית. חשיבתם מופשטת וחוש הביקורת שלהם מפותח ביותר. הם ביקורתיים לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמם. בנוסף ישנו גם נופך מוסרי בביקורת העצמית של המתבגרים. הפרט בגיל הזה מסוגל כבר לשפוט את רמת מוסריותו במצבים שונים, ומקיש מהם על הצד המוסרי שבאישיותו.
מהי ההבדל בין דימוי עצמי להערכה עצמית?
דימוי עצמי הוא מכלול התכונות והדימויים שהאדם מייחס לעצמו. הדרך שבה אנו תופסים את עצמנו, משפיעה על ההערכה העצמית שלנו, על ההתנהגות ועל הרגש.
האם המושג 'דימוי עצמי' שווה למושג 'הערכה עצמית'?
על אף שפעמים רבות מתייחסים למושג דימוי עצמי ולמושג הערכה עצמית כאל מונחים זהים, עם זאת, המושג דימוי עצמי והמושג הערכה עצמית אינם דומים. קיים בינהם הבדל משמעותי: דימוי עצמי הורא מכלול התכונות וקווי האופי שהאדם מייחס לעצמו . הערכה עצמית היא הערך שהאדם מייחס לאותם תכונות וקווי האופי שלו. לדוגמה, הדימוי העצמי של אדם עשוי לכלול את היותו עקשן, אבל ההתייחסות לתכונה זאת , כחיובית או שלילית, שייכת לתחושת הערך העצמי, כלומר הערכה העצמית.
ממה נבנה הערכה עצמית?
הערכה עצמית נבנית מכמה גורמים. אחד, היחס של ההורים, המטפלים והסביבה הקרובה במהלך השנים הראשונות של הילד, בדגש על דברי שבח וחיזוקים, ולעומתם ביקורת וחוסר שביעות רצון אשר יוצרים חוסר הערכה עצמית. ההשוואה הנעשית, באופן טבעי, יוצרת תחושת אפלייה בין אחים, תחושות דחייה, קנאה, רגשי נחיתות וערך עצמי נמוך.
בוודאי שצפיות ההורים והסביבה הקרובה מאוד משפיעים על האופן בו הילד חווה את עצמי. כאשר הסביבה מעריכה לימודים, הילד מקבל את המסר הזה ושופט את עצמו ואת הערכתו העצמית ע"פ ציוניו בלימודים. לעומת זאת, בחברה שמעריכה לדוגמה ספורט. הילד ישפוט את עצמו ע"פ השגיו בספורט ופחות בהשגיו בלימודים וזה יכתיב את הערכתו העצמית.
הפסיכולוג הנודע אדלר סבר כי נקודת המוצא של האדם היא דווקא תחושת ה'נחיתות'. תחושות חוסר האונים והתלות המלוואה אותנו מרגע הוולדנו וההבנה כי קיומנו תלוי באופן מוחלט באחרים יוצרים תחושת תלות. יתרה מכך, הדמויות המטפלות בילד לא רק אחראיות לצרכיו של הילד אלא אף על קביעת החוקים בעולם.
למעשה, החוויות וההתנסיות שלנו. החוויות שאנחנו צוברים ולוקחים בהן חלק, החל מגיל הינקות, מעצבות את התפיסה העצמית. לאורך השנים עם הגדלת אפיקי הפעילות שלנו, הדימוי העצמי מתרחב וכולל היבטים נוספים- לימודים, משפחה, חברה.
הגורם השני לתחושת ערך העצמי (דימוי עצמי), נבנה תוך כדי אינטרקציות בין אישיות. הפידבקים הסביבתיים שאנו מקבלים ('אתה ילד עצלן!') ההשוואה לאחרים ('אני התלמידה הכי טובה בכיתה') ויחסינו עם אחרים ( 'אני אף פעם לא מוזמן') – כל אלו משפיעים ומעצבים את הערכה העצמית.
המטפלים הראשונים של הילד הם ההורים, ולאחר מכן מטפלים אחרים – גננות ומורים. ליחס שלהם יש השפעה מכרעת על יסודות הערכה העצמית ועל ההיבטים של הדימוי העצמי בבוגרות.
מה אנחנו כהורים, יכולים לעשות כדי לפתח בילדנו הערכה עצמית גבוהה ודימוי עצמי גבוה?
פיתוח תחושת מסוגלות. עידוד התנסויות ואתגר ברמה מתאימה. ולא ברמה גבוהה מידי שתגרום להם תחושת כישלון. לעלות שלבים לאט לאט. להשתדל לדבר בגובה העיניים, ברמת שיחה כזאת שהילד ירגיש שמשוחחים איתו כמו מבוגר. זה לא מסובך: השיחה יכולה להיות אותה שיחה, רק עם מושגים מורכבים פחות.
מעבר לכך – לשבח אותו. ואם הוא לא מצליח, לתת לו תחושה של 'לא נורא- בוא נעשה את זה ביחד'. ולא ליצור מצב שהילד חושב שהוא לא יצליח וימנע מלנסות. בנוסף, חשוב לשבח בשבחים ספציפיים, להבליט את החוזקות. שבח כללי משדר לילד השוואה הרסנית: המעשה שלי הצליח/נכשל – משמע אני מצליח/נכשל. ולא כך, התחושה שעוברת לילד צריכה להיות: אתה טוב בכל מקרה, והמעשים שלך מתקבלים ערך לפי העניין"
איך פועל הקשר בין הערכה העצמית לבין הערכה לאדם שרוכשת החברה?
האם החברה משפיעה על הערך העצמי? הערכה הניתנית או לא ניתנית על ידי אחרים משמעותית מאוד. במיוחד בשנות הלימודים הראשונות. אם מגדירים ילד אחד כחכם והילד השני כטיפש, האמירות הללו יכולות להיות גורליות, לכאן ולכאן: או שהילד ינסה להצדיק את הסטיגמה, או שיתאמץ להילחם בה כל חייו או גרוע מכך- יכנע לה. בכל מקרה, הילד מעצב את התנהגותו ואת הערכתו הפנימית כתגובה לסביבה.
מגיעים אליי מטופלים שזוכרים לרעה את הכינויים השליליים שהודבקו להם בילדותם, והניסיון להוכיח שהסובבים טעו, 'הטיס' אותם קדימה. אם זה טוב או לא, אפשר להתווכח, אך מבחינת החוויה של האדם, זו לא חוויה חיובית. מצד שני יכול להיות גם משהו חכם מאוד שבגלל בעיות קשב נחשבו 'טיפשים' ונכנעו לתחושה זאת וימנעו מללמוד ולהצליח.
האדם, כיצור חברתי. משושפע מהדעות ומהיחס של אחרים כלפיו. אם האדם גדל בסביבה ביקורתית מאוד בילדותו, הוא יפנים את הביקורת, והיא תהפוך לביקורת עצמית פנימית לכשיגדל. אנשים נושאים בתוכם כל מיני חוויות וטראומות מהעבר, כמו דחייה חברתית בילדות, ובבגרותם הם נושאים את אותה תחושה שליוותה אותם אז, למרות שהם בגרו והמצב השתנה. הפסיכלוג מיד טען כי האדם אינו מה שאחרים חושבים עליו, וגם אינו מה שהוא חושב על עצמו, אלה מה שהוא חושב שחושבים עליו. פעמים רבות זה פועל גם להפך: הדימוי העצמי מקרין כלפי חוץ, ומשפיע על תפיסת הסביבה. אדם שמרגיש חסר ערך, לא ראוי, חסר יכולות וכדומה, מעביר מסר כזה לסביבה וגורם לה לראות אותו כך, גם ללא נתונים אובייקטיביים.
לפעמים יש לאדם כל הסיבות להחזיק דימוי עצמי גבוה:
לפעמים יש לאדם כל הסיבות להחזיק דימוי עצמי גבוה: הוא מוכשר, מוצלח ורב פעלים, אבל לא מרגיש כזה. אדם כזה, לא נוכל לשכנע שהוא מוצלח בעזרת נתונים ועובדות, ולא מצליח לשפר את הדימוי. התחושה חזקה מהנתונים.
גם אנשים פרפקציוניסטים, שתמיד שואפים לשלמות, נוטים לשפוט את עצמם בחומרה: כל טעות או שגיאה נחווים ככישלון חמור, לכן קשה להם לשמור על תחושה בובייקטיבית של הצלחה ושל דימוי עצמי גבוה, למרות שבפועל הצלחותיהם באמת יפות.
האם יש גיל שבו מתגבש תחושת הערכה העצמית?
תחושת הערכה עצמית אינה בהכרח מגיע לידי גמר. תחושת הערכה העצמית שלנו גמישה וניתנת לשינוי. בדיוק כפי שאנו יכולים לשנות את דעתינו בכל נושא אחר. אדם יכול ללמוד או להתנסות בחוויה חברתית והיא תשפיע על הדימוי העצמי שלו ועל ההערכה העצמית שלו. באותו אופן, גם ההפך הוא נכון- אדם תופס את עצמו כאיש משפחה מוצלח, אך עם השנים ובלי ששם לב, הוא מגלה את עצמו בודד, בוודאי בניגוד למה שתפס את עצמו. במקרה כזה יכול הדימוי העצמי ותחושת הערכה העצמית עלולה להתערער, ונוצר משבר.
החדשות הטובות הן- שידימוי עצמי והערכה עצמית הינה גמישה ומשתנה, ויכול לעלות או לרדת. אנו אפילו עלולים לחוש הערכה שונה כלפי תחומים שונים בחיינו. אדם יכול דימוי עצמי גבוה בתחום מסוים ונמוך בתחום אחר. עם זאת, שמירה על יציבות בדימוי העצמי היא תנאי לחיי נפש שקטים. ככל שחוויות החיים והאינטרקציות משפיעות פחות על הדימוי העצמי הבססי, האדם יטה פחות לתנודות רגשיות.
איך להתמודד עם חוסר ביטחון עצמי? או במילים אחרות, האם אפשר לתקן הערכה עצמית שניזוקה בגיל ילדות?
פגיעה בתחושת הערכה עצמית הנעשית בגיל מוקדם תשפיע גם בגיל מאוחר, אם לא טופלה. ללא ספק, הפגיעות בדימוי העצמי ובהערכה העצמית בגיל הילדות רבות יותר, והשפעתן עלולה להיות חזקה יותר. לרוב, מבוגרים בעלי הערכה עצמית שלילית, 'סוחבים' את הדברים מגיל צעיר יותר.
עם זאת, הערכה עצמית ודימוי עצמי אינו מקשה אחת. לא כולנו מצליחם לפתח לאורך שנות הילדות וההתבגרות דימוי עצמי מגובש ויציב. כך למשל, אדם יכול להיות בעל דימוי עצמי גבוה מאוד בתחום עיסוקו. להרגיש ולדעת שהוא איש מקצוע מעולה ובקיא בתחומו, בעוד דימוי העצמי שלו בנושא לקשרים בין אישיים-עלול להיות בשפל. פערים כאלה יוצרים תנודות. כאשר לאדם יש דימוי עצמי מגובש ויציב, הוא יצליח לשמר אותו לא רק מול מגוון אנשים, אלא גם לנוכח מצבי חיים משתנים. כמו ביקורת וחוויות דחייה, פיטורין וכדומה. הוא אמנם יחוש עצב,תסכול ועוד רגשות קשים – אבל הערכתו את עצמו לא תתערער, ויהיה לו די קל להתחיל מחדש, הוא נכשל אבל לא נמחק.
כיצד אפשר לתקן/לשנות /לשפר את תחושת הערכה העצמית?
שיפור הערכה העצמית, כיצד? אפשר לדמות זאת לתמונה. שהרי דימוי הוא דמות, קווי מתאר. דימוי העצמי והערכה עצמית הינה כמו תצלום- תנועה מוקפאת, בלי תוכן אמיתי. אדם שסובל מדימוי עצמי נמוך, רגשות נחיתות והערכה עצמית נמוכה, לא יודע תמיד להסביר מה מפריע לו. אבל כשמוצאים את הגורם לדימוי עצמי נמוך, ומדוע התקבעה התמונה המסוימת ניתן לטפל בו.
ניתן לשנות את הערכה העצמית על –ידי העלאת המודעות ושינוי תפיסה. ראשית, תנאי ראשון להעלאת הערכה עצמית- יש להחליט החלטה מודעת לחדול מכל ביקורת עצמית. לפעמים עודף הביקורת נובע מעיוותי חשיבה המזוהים עם הערכה עצמית נמוכה. ואפשר לשנות אותם. למשל, הכללה: ביקורת עצמית מכלילה ומנסחת חוקים מוגזמים, הכוללים מילות מפתח כמו 'לעולם לא', 'תמיד', 'אף פעם', 'כולם' ועוד. משפטי ביקורת יהיו:'לאף אחד לא נאכפת ממני', 'כולם אינטרסנטים', 'אני אף פעם לא מצליח', 'כלום לא הולך לי' וכדומה. החשיבה המכלילה שמטרתה להגן עלינו ולהפוך את העולם לברור יותר, מקבעת אותנו בראייה צרה, מכניסה תחושת ייאוש ומונעת כל אפשרות אחרת של התבוננות על המציאות.
קיימת סברה לא מודעת, שביקורת מדרבנת לעשייה, לשינוי. כאשר ההפך הוא הנכון: אנחנו יכולים לחיות את מרבית חיינו באמונה שהביקורתיות והלקאה העצמית מדרבנת אותנו לעשייה ולשינוי כשלמעשה, הן בעיקר מכרסמות בנו מבפנים. ככל שהביקורת העצמית עוצמתית יותר, הערכה העצמית נמוכה יותר. לכן כדי להעלות את הדימוי העצמי, נדרשת קודם כל 'דיאטה' מכל מחשבת ביקורת כלפי עצמנו:'ניקוי' התודעה. במקביל יש להכיר בתכונות החיוביות, לשים עליהן דגש. כמו כל שריר, הדורש אימון. גם כאן נדרש אימון מחשבתי שמטרתו תחילה להפחית את רמות הביקורת על מנת להעלות את הערכה העצמית ושנית, העלאת והדגשת התכונות המעוררות הערכה.
גם אשמה עצמית הרסנית לתחושת הערכה העצמית. לעיתים, אנו כן מייחסים לעצמנו הצלחות ותוצאות חיוביות, אך מאוד בקלות מאשימים את עצמנו כשמשהו משתבש. אשמה עצמית מושתתת על הנחת היסוד שיש לנו שליטה על האירועים בחיינו, אך אם נחקור את העניין בהגיון, נראה כמה מעטים הם האירועים שיש לנו עליהם שליטה ממשית, גם אם הם קשורים אלינו ישירות. הערכה עצמית אינה יכולה להתקיים לצד רגשות אשמה וטינה עצמית, רק בנוכחות של סליחה והבנה ניתן לבנות הערכה עצמית גבוהה ולשפר את הביטחון העצמי.
