אוטוסוגסטיה סוגסטיה עצמית או בעברית השאה עצמית היא תהליך פסיכולוגי שבו בני אדם יכולים לשנות את דעתם, עמדותיהם, רגשותיהם, ואמונותיהם על ידי שכנוע עצמי והשפעה תת מודעת על מרכיבים אלה. אוטוסוגסטיה נעשית בדרך כלל במטרה לשכנע את התת מודע בדברים חיוביים ואו במטרה לשנות התנהגות מסוימת.

 

מודעות עצמית והיפנוזה

תודעה מוגדרת כמונח המציין מודעות לאני ולסביבה. זהו מאפיין קוגניטיבי המאפשר לנו להיות מודעים לגירויים מן הסביבה ולגירויים פנימיים כמו מחשבות, רגשות ותחושות פיסיות. אולם, הגדרה זו מזהה אספקט אחד בלבד של התודעה ומתעלמת מהעובדה שאנו מודעים גם כאשר אנו מנסים לפתור בעיה או בוחרים בכוונה צורת התמודדות מסוימת עם בעיה במקום צורה אחרת, כתגובה לנסיבות סביבתיות ומטרות אישיות. אנו מודעים לא רק כאשר אנו צופים על סביבתנו )הפנימית והחיצונית(, אלא גם כאשר אנו מנסים לשלוט בעצמנו ובסביבתנו.

שינוי במצב התודעה קיים כאשר ישנו שינוי מתבנית רגילה של תפקוד מנטלי, למצב אשר נראה שונה לאדם אשר חווה את השינוי. (שורצולד, 1996).

סוקרטס – טען שהידיעה תשפר את איכות חייו של האדם ותביא להשגת האושר והגשמה עצמית. הכוונה שהאדם יהיה מודע לעצמו, את נפשו, את שכלו ויבוא במגע עם הדברים בתוכו. עצם ההכרות היא שליטה עצמית ויש בידה להפחית את הפחד הקיים באדם. דקארט תיאר את התודעה כדברים שנמצאים בזמן, ובמרחב. ושמביטים בהם מנקודת ראות מסוימת. לכל אחד מהדברים האלה יש איכות מסוימת כמו צבע, ריח וכו'. פרי,2002. פילוסופים אחרים כמו ניקולאס מלברנך , ג'ון לוק ועמנואל קאנט הסכימו גם הם על התיאור הזה באופן כללי. ההמצאות של הדברים בזמן נידונה בהרחבה רבה יותר בידי ויליאם ג'יימס ועמנואל קאנט. קאנט כתב כי "רק אם אנו מניחים את הזמן, אנו יכולים להציג לעצמנו כי דברים קיימים יחד באותו הזמן, או בזמנים שונים" (1776). ויליאם ג'יימס הדגיש את ההמצאות של החוייה בזמן, ואמר כי זמן הוא "המשך הקצר שאנו חשים באופן מיידי". פילוסופים אלה גם מתארים את החלומות, המחשבות, הרגשות וכו'. יש מספר מדענים ופילוסופים שאומרים כי אירועים מנטליים הם כולם אירועים פיזיים במוח. אלה התומכים בהיפותזה זו, אומרים לרוב כי אנו רק חושבים שהמאפיינים של התודעה מתרחשים (לדוגמא: דניאל דנט) אם כי כמה מהתומכים של תאוריית המוח הקוונטי, תאוריות זמן-מרחב של התודעה, ותאוריות אלקטרומגנטיות של התודעה, מציעים כי יש התאמה ישירה בין פעילות המוח לחוייה המורגשת.

הגל רואה בהתפתחות התודעה כלי שבאמצעותו ניתן לראות את הדברים באופן אבסולוטי ולא רק ע"פ התפיסה. ע"פ הגל תיתכן תודעה של המודעות לעצמה. הגל מוסיף שמודעות עצמית תלויה מאוד בהכרה מצד הזולת, צמיחה של תודעה יחידה כמנוגדת לריבוי של תודעת רבים, מהווה חלק של הטבע של מודעות עצמית. היחיד, ע"פ הגל, מודע על מנת שיהיה לו ערך בעיני עצמו. (שושני,2001.) סארטר, קרא למודעות "היות בשביל עצמו" ולדברים מוחשיים "היות בתוך עצמו". עבור סארטר, המודעות היא לא "דבר", המודעות היא "רוח שנושבת משום מקום אל העולם" (שושני,2001). ובדרך הכלומיות הזו של התודעה מתאפשר לנו לדמיין את העולם כשונה ממה שהוא.דקארט טען שהמודעות היא הוודאות הראשונית של כל אדם. אדם יכול לדמיין את עצמו בלי גוף אבל לא בלי תודעה.

אנטוניו דאמאסיו (1999) רואה את התודעה כאחד מכלי השרידה של האורגניזם, שכן היא מאפשרת תגובות מתוכננות ולא אינסטינקטואליות. הוא גם מצביע על כך שתודעה עצמית מובילה לדאגה לעצמך, שמגדיל את הרצון לשרוד. אולם המקום של התודעה בהתנהגות הוא שאלה לא פשוטה. פסיכולוגים רבים, כמו ביהביוריסטים רדיקליים, ופילוסופים רבים, חושבים כי אפשר להסביר את ההתנהגות באופן לא תודעתי, בדומה לבינה מלכותית, וגישות אלה יחשבו על התודעה כדבר שאינו קשור לפונקציה וליעילות. גישות מטריאליסטיות, נסו להראות שכל מצב תודעתי כולל רצון, רעיון, תחושה, כוונה, הוא פונקציה של מצב פיסיקלי מסוים במח. גישות דיאליסטיות או אידאליסטיות יטענו שאין די בתיאור מצב פיסיקלי של המח כדי לתת פשר למצבי תודעה. למשל, המצב הפיסיולוגי של המח בזמן שהוא תופס צבע כחול אינו זהה עם החוויה התודעתית של כחול. למרות,שמתקיימת התאמה בין הרמה התודעתית לרמה הפיזיקאלית, הרי שאלו רמות שונות.

על-פי הבודהיזם, הקיום הוא רק תודעה, ולכן אין דבר שקיים מחוץ לשכל. פירושו של דבר, שכל החוויה המודעת היא רק דמיון שקרי; לפיכך, הרעיון של תודעה-בלבד הוא בעצם התנגדות לכל התופעות הארציות והחוויות שלנו. יוגים שהשיגו הארה דרך מדיטציה טרנסדנטלית )אלו נקראים כקולקטיב בודהה(, מספרים על ניתוק "האני המודע" מהמתרחש והקניית יכולות חדשות לחוויות החיים שנובעות מהעצמת אותה המודעות, כמו היכולת להפעיל את האני המודע לפי בחירה לסינון הקלט החושי של המציאות "החיצונית". (בק,2002).

פראנקל (1985). שם דגש על המודעות. ע"פ התיאוריה ההומניסטית-האקזיסטנציאליסטית, האדם, בניגוד לעולם החי, הוא בעל יכולת להכיר את עצמו ואת האובייקטים בעולמו על-ידי התנסות חווייתית של הוויה במקום התרחשותה ובזמן התרחשותה, כלומר המודעות מתוארת כתהליך דינאמי המשתנה ללא הרף. ואולם למרות תיאור זה המודעות מעוגנת באידיאולוגיה אישית שנבנתה במשך שנים. אידיאולוגיה זו נשענת על זיכרון של חוויות קודמות, על דעות, על עמדות ונורמות שגובשו ועל השלכות מתוך העולם הפנימי החוצה. אידיאולוגיה פנימית זו משמשת "עיקרון מארגן" העוזר לאדם למצוא את הדרך הנכונה שלו בסביבתו. עקרון ארגון זה הוא מודע. הוא נוצר בתהליך הבחירה החופשית ומאפשר את המשך תהליך הבחירה מתוך רצון חופשי.